מעגל השטיחים

אני זוכרת, כשעוד היו לי ארבעה ילדים, לא חמישה, ושניים מהם היו קטנים - בגיל כזה שאמא בקושי מספיקה לרוץ כל הזמן ולשרת אותם, יום אחד עשיתי חשבון ואמרתי למשפחה שלי: אתם יודעים שעד היום בחיים שלי ניקיתי טוסיק לילדים בערך 7000 פעמים?
המספר הזה עזוי! כולם יודעים שאמא עושה עבודת קודש, לא יושנת בלילות, מוכנה לתת הכל למען הילדים שלה... אבל כשמסתכלים מהצד הזה?.. ש-ב-ע א-ל-ף פעמים החלפתי חיתול או רצתי עם מגבונים לקריאה "אמא, סיימתי!"
כבר לא נדבר על שעות הנקה, הקאות על כל המיטה, מסאזים לילד שמוציא את נשמתו בשיעול באמצע הלילה, כביסות, ניקיונות וסידור צעצועים כשאת מתה לישון...

כמובן כל זה שווה. וכל זה רק מחזק את חוויית האמהות.

למה נזכרתי בסיפור הזה?

יש לי שטיח סרוג בכניסה לסלון. הוא כבר בן 4 או 5 שנים. מונח במיקום אסטרטגי: כשאנחנו נכנסים לבית מהחצר, אין אפילו מדריגה מינימלית שתעצור פלישת החול והלכלוך אל תוך הסלון וחדרי השינה. אפילו שהרגלתי את משפחתי להשאיר את הנעליים בחוץ, עדיין... מי שחוסם את המעבר בגבורה - זה שטיח אובלי בגווני בורדו, בעל שלושה עיגולים במרכזו, עשוי מטריקו ממוחזר. הוא לוכד את מה שנדבק לרגליים שלנו, מפיל למטה את הפירורים דרך החורים הקטנים שבו ואז, כשאנחנו מנקים את הבית, רוב הלכלוך מרוכז על הריצפה, מתחת לשטיח סרוג. פעם בכמה חודשים הוא עובר כביסה במכונה.
מכיוון שאנו משפחה נמרצת, כל אחד יוצא ונכנס לחלק הפנימי של הבית עשרות פעמים ביום. ואנחנו שבעה. עשיתי חשבון והבנתי שמאז שהנחתי את השטיח בכניסה לסלון, דרכו עליו חצי מילין פעמים!!! מספר מטורף. כנראה שטריקו - באמת חומר טוב וחזק! לא סתם הוא כל כך פופולרי.
אני רוצה להמחיש את הסיפור שלי בתמונות "לפני" ו-"אחרי". הרי השטיח עדיין נראה בסדר גמור, יחסית להתעללות שעבר. :-)

מזמינה אתכם לאתר שלי http://www.rugscircle.com/

אמי נפטרה לפני הרבה שנים ממחלה סופנית. מוצאה היה במשפחת איכרים, והם היו 7 אחים ואחיות. ארבעה מהם עדיין בחיים.
אחותה הקטנה של אמי, נינט, צעירה ממנה ב-7 שנים בדיוק, גרה ברוסיה, ולפעמים אני מרגישה שהיא הפכה עבורי לדמות אימהית, במצבים כשאני זקוקה לעצה, שיחה או סתם שמישהו יתפלל להצלחתי מכל הלב.
ב-2001 רציתי להירשם לקורס מסובסד בגרפיקה ממוחשבת. יום לימודים של 8 שעות. אבל הבנים שלי היו בני 3 וחצי שנה. הבנתי שיהיה לי קשה בלי עזרה להתחיל את הקורס. לכן הזמנתי את דודתי נינט ושילמתי לה כרטיס מרוסיה לישראל. טוב, חוץ מזה שהייתי זקוקה לעזרתה, אני פשוט התגעגעתי אליה, וזאת הייתה הזדמנות להיפגש.

כשהגיעה אלינו ופתחה את המזוודה, היו שם מתנות ומזכרות ממנה ומקרובי משפחה אחרים. ועוד היא הוציאה ופרסה על הריצפה בתנועת ניצחון שטיח סרוג עגול, שהכינה בשבילי כי ידעה כמה אני נתקפת נוסטלגיה פה בארץ, כאשר זכרונות על סבתי והבית שלה בכפר מציפים אותי. הדודה פשוט ידעה איזה ציוץ התלהבות אני אוציא למראה השטיח הכפרי, וכמה אשמח לארח אותו בסלון שלי.
לא משנה שמשהו השתבש בסוף עם הקורס הזה, דודה נינט גרה אצלי חודשיים (יותר מזה לא אישרו במשרד הפנים). יש לי צילומי וידיאו מאותו הביקור: במרפסת שלי, שטופת השמש, הדודה משחקת עם בני התינוק, שרה לו שירי שעשוע ברוסית... יש לה עדיין מעט מאוד שער לבן, ועור פניה מתוח. היא רק ב-3 שנים יותר מבוגרת ממה שאני עכשיו... תמיד שאלתי את עצמי - האם איראה טוב כמוה כשאגיע לגילה? כל חייה דודתי גרה בסיביר. הקור משמר אנשים. היא התארחה אצלי בחודשים דצמבר-ינואר. יש לי בית קרקע ישן מאוד עם חלונות זולים אשר לא מחזיקים את החום בפנים, פשוט חבל על החימום, הוא כמעט לא עוזר. בלילה הייתה דודתי יושנת על הספה בסלון, עם סמיכה אחת מתחת, וסמיכת צמר מעל. היה לה צעיף חם וכל מיני בגדים שהביאה מרוסיה. הייתי בטוחה שנוח וכייף לה בארץ. אבל כעבור כמה שנים, כשהחוויות הסתדרו במקומותיהם בראשה של דודתי, עלה בשיחת טלפון נושא אחד מצחיק ומדאיג בו זמנית. דודה נינט מסיביר, שרואה גם חורפים עם מינוס 40 מעלות כפור, סיפרה שבחיים לא היה לה כל כך קר כמו שהיה באותו חורף בישראל! "הייתי מתחממת רק במקלחת תחת זרם מים חמים-חמים" - נזכרה הדודה וצחקה. צחקתי יחד איתה שהארץ כנראה מקום הכי קר לגור בו בחורף, אבל בפנים התביישתי: האורחת שלי סבלה ואני לא ידעתי! אולי הייתי צריכה לארגן לה עוד סמיכה, אולי הייתי מפעילה חימום 24 שעות (לעזאזל הכסף)... פשוט צאצאי האיכרים הסיביריים הם כל כך קשוחים - הם לא מתפנקים בגלל שטויות כאלה, והדודה לא נתנה לי להבין שהיא סובלת מקור.
בכל אופן, מאז השיחה הזאת, אני יודעת שכאשר מדברים על תנאי הסביבה - הדברים לא ברורים מאליהם. ואני גאה במשפחה שלי שמתמודדת עם קיץ תל אביבי לוהט, ואחר כך בחורף קמה בבוקר מתוך המיטות הנעימות למציאות של 11-13 מעלות. סוג של חישול שמחזק את הגוף ומשפר את הבריאות.
ומה עם השטיח של דודה נינט? הוא נקרע לגמרי אחרי כמה שנים כי היה עשוי מבדים רגילים (לא טריקו) שרצועותיהם נפרמות מהחיכוך. נזכרתי בו בעצב. היה חסר לי שטיח כפרי בסלון.
ואז יום אחד אמרתי לעצמי: הרי ידעתי בילדות לסרוג במסרגה אחת. ואפילו נשארו לי כמה מסרגות של אמי בארון, ואחת מהן עבה. ויש לי מספריים גדולות לגזירה, של אמי. ויש לי משפחה גדולה שלובשת המון חולצות טריקו - חלקן כבר לא חבל להשחית... אז מה הבעיה?????

רק שזה כבר סיפור אחר.